חיוך רחב מתפשט על פני, כשאני פוגשת את סאלם בכפר. אני מאפשרת לעצמי לנשום את המדבר ולהפנים, שהנה לשבוע הקרוב, אהיה עם עצמי ועם סאלם בין ההרים. ביקור קצר בביתו של סאלם ובבית אחותו, אורזים את הנדרש ויוצאים מין הכפר לעבר אחד הוואדיות והבוסתנים. סאלם מחליט, שאת השבוע הקרוב נבלה בוואדי תינייה, בבוסתן השייך למשפחתו, ומשם נצא מדי יום למסעות. סאלם מספר לי שחלק גדול מילדותו עבר עליו בשמחה, באותו וואדי ובבוסתן שאליו פנינו מועדות ואני סקרנית לדעת מה יביא לי שבוע זה. המידה הגדולה שאותה מלמד אותי המדבר הוא הקשבה, אם כן עלי להיות סבלנית ומתוך אותה הקשבה אלמד את שיעורי לשבוע זה.
אנו יוצאים בשעות אחר הצהריים מהכפר ומתחילים בטיפוס לעבר וואדי תינייה, אחד הוואדיות הגבוהים שבאזור. שעתיים וחצי של הליכה מאומצת ולקראת ערב אנו מגיעים אל הבוסתן של איברהים, חברו הטוב של סאלם. אני משליכה את התרמיל מגבי וצונחת באפיסת כוחות על האדמה. לאחר שנשימתי חוזרת לסדרה, אני לוגמת מים צלולים מהבאר שבבוסתן ומתפנה להרים את עיני. גם כעת, לאחר שעברו מאז ימים לא מעטים, הלב שלי פועם בהתרגשות בהיזכרי במראה שנגלה. למול עיני היו תלויים על העצים שפע של תפוחים בכל מיני צבעים. כשראיתי את שפע התפוחים, מיד חשבתי על האיש שממנו נפרדתי לאחרונה, לאחר שחיינו במשותף לא מעט שנים. המחשבה נדדה מידית אליו, משום שהוא חובב תפוחים מושבע ומאוד רציתי להביא לו לטעימה מאותו שפע נפלא. סיפרתי זאת לסאלם וביקשתי שנאסוף מספר תפוחים בדרכנו חזרה. סאלם חייך למשמע הסיפור ואמר שאין בעיה, בסופו של השבוע נקטוף מהעצים תפוחים מגוונים.
אותו שבוע בבוסתן שבוואדי תינייה, לימד אותי הקשבה רבה לשפע הפרוש למול עיני. באותו שבוע אכלתי ונהניתי משפע תאנים, שזיפים, ענבים, שקדים, תותים וגם... תפוחים. למרות שאני לא ממש אוהבת תפוחים, נהניתי מטעמם הנפלא ושמחתי בידיעה שאביא עימי תפוחים לאיש יקר שאיתו חייתי ובניתי משפחה. תוך כדי הימים, עברה בתוכי המחשבה, שברצוני להביא 23 תפוחים, תפוח עבור כל שנה שחיינו יחדיו תחת אותה קורת גג. אמנם הייתה זו מחשבה ילדותית, תפוח עבור כל שנה, אך אני התמדתי בה.
בסופו של שבוע, שהיה רווי בטעמים ובריחות, עצרנו בדרכנו חזרה בבוסתן של איברהים וסאלם ביקש מאחת הבנות שתקטוף עבורנו תפוחים. כמובן שלא היה לי נעים לבקש שתקטוף עבורי 23 תפוחים. פשוט התיישבתי על האדמה ובוודאות גמורה ידעתי שהנערה תביא איתה 23 תפוחים, או שבעצם רק 21 תפוחים יהיו לבסוף בקערה. ולמי שהרים גבה, הסתפקתי גם ב- 21 תפוחים, משום שבתרמיל שלי היו מונחים שני תפוחים, שאותם קיבלתי בערב הקודם, מזקנה שהתגוררה לא הרחק מאיתנו. הנערה חזרה מהקטיף ואני אספתי את התפוחים לתוך אחת החולצות. המשכנו בדרכנו אל הכפר, מבלי שאדע כמה תפוחים מונחים כעת בתרמיל שלי.
לאחר שבוע בהרים, הפרידה מסאלם ומבני ביתו, צובטת אף יותר מהרגיל. אני נפרדת בחיבוקים ועולה על המונית המובילה אותי לגבול. תוך כדי הנסיעה, כשנהג עוצר בשעת התפילה, אני מעיזה לפתוח את החולצה ולספור את התפוחים. אכן בחולצה היו 21 תפוחים, שאליהם הוספתי את השניים האחרים וביחד אותה מנחה של 23 תפוחים נפלאים, שביקשתי להעניק באהבה.
עברו מספר שעות נוספות של נסיעה, הגעתי לביתי והוצאתי את התפוחים מהתרמיל. מה רבה הייתה אכזבתי, כשראיתי שלאורך השעות חלק מהתפוחים נרקבו במקצת והעלו פגמים. בתחילה רציתי להשליך אותם, אך בהתבוננות נוספת ראיתי שאותם תפוחים מספרים את סיפור השנים המשותפות. למעשה בחיים המשותפים שלנו היו שנים יפות והיו גם שנים מעט פגועות ולעיתים גם שנים מכאיבות עד רקובות; התפוחים סיפרו את המסע שערכנו יחדיו.
הנחתי את התפוחים בסלסלה והענקתי אותם באהבה רבה לאיש שהיה איתי. ברכתי אותו שמבין כל התפוחים, יימצא את אותם תפוחים עסיסיים וטעימים ושכך יהיה גם עבורנו טעם הפרידה.
מילים שנכתבו ביושבי על סלע בין הבוסתנים:
זמן החלום הגיע,
זמן הממשות.
זמן קציר, קטיף
של פירות הבשלות.
אותה הסכמה
לחוסר הידיעה,
אותה הליכה פשוטה,
היא ההכרה
בעוצמתה של אמא-אדמה.
אנו יוצאים בשעות אחר הצהריים מהכפר ומתחילים בטיפוס לעבר וואדי תינייה, אחד הוואדיות הגבוהים שבאזור. שעתיים וחצי של הליכה מאומצת ולקראת ערב אנו מגיעים אל הבוסתן של איברהים, חברו הטוב של סאלם. אני משליכה את התרמיל מגבי וצונחת באפיסת כוחות על האדמה. לאחר שנשימתי חוזרת לסדרה, אני לוגמת מים צלולים מהבאר שבבוסתן ומתפנה להרים את עיני. גם כעת, לאחר שעברו מאז ימים לא מעטים, הלב שלי פועם בהתרגשות בהיזכרי במראה שנגלה. למול עיני היו תלויים על העצים שפע של תפוחים בכל מיני צבעים. כשראיתי את שפע התפוחים, מיד חשבתי על האיש שממנו נפרדתי לאחרונה, לאחר שחיינו במשותף לא מעט שנים. המחשבה נדדה מידית אליו, משום שהוא חובב תפוחים מושבע ומאוד רציתי להביא לו לטעימה מאותו שפע נפלא. סיפרתי זאת לסאלם וביקשתי שנאסוף מספר תפוחים בדרכנו חזרה. סאלם חייך למשמע הסיפור ואמר שאין בעיה, בסופו של השבוע נקטוף מהעצים תפוחים מגוונים.
אותו שבוע בבוסתן שבוואדי תינייה, לימד אותי הקשבה רבה לשפע הפרוש למול עיני. באותו שבוע אכלתי ונהניתי משפע תאנים, שזיפים, ענבים, שקדים, תותים וגם... תפוחים. למרות שאני לא ממש אוהבת תפוחים, נהניתי מטעמם הנפלא ושמחתי בידיעה שאביא עימי תפוחים לאיש יקר שאיתו חייתי ובניתי משפחה. תוך כדי הימים, עברה בתוכי המחשבה, שברצוני להביא 23 תפוחים, תפוח עבור כל שנה שחיינו יחדיו תחת אותה קורת גג. אמנם הייתה זו מחשבה ילדותית, תפוח עבור כל שנה, אך אני התמדתי בה.
בסופו של שבוע, שהיה רווי בטעמים ובריחות, עצרנו בדרכנו חזרה בבוסתן של איברהים וסאלם ביקש מאחת הבנות שתקטוף עבורנו תפוחים. כמובן שלא היה לי נעים לבקש שתקטוף עבורי 23 תפוחים. פשוט התיישבתי על האדמה ובוודאות גמורה ידעתי שהנערה תביא איתה 23 תפוחים, או שבעצם רק 21 תפוחים יהיו לבסוף בקערה. ולמי שהרים גבה, הסתפקתי גם ב- 21 תפוחים, משום שבתרמיל שלי היו מונחים שני תפוחים, שאותם קיבלתי בערב הקודם, מזקנה שהתגוררה לא הרחק מאיתנו. הנערה חזרה מהקטיף ואני אספתי את התפוחים לתוך אחת החולצות. המשכנו בדרכנו אל הכפר, מבלי שאדע כמה תפוחים מונחים כעת בתרמיל שלי.
לאחר שבוע בהרים, הפרידה מסאלם ומבני ביתו, צובטת אף יותר מהרגיל. אני נפרדת בחיבוקים ועולה על המונית המובילה אותי לגבול. תוך כדי הנסיעה, כשנהג עוצר בשעת התפילה, אני מעיזה לפתוח את החולצה ולספור את התפוחים. אכן בחולצה היו 21 תפוחים, שאליהם הוספתי את השניים האחרים וביחד אותה מנחה של 23 תפוחים נפלאים, שביקשתי להעניק באהבה.
עברו מספר שעות נוספות של נסיעה, הגעתי לביתי והוצאתי את התפוחים מהתרמיל. מה רבה הייתה אכזבתי, כשראיתי שלאורך השעות חלק מהתפוחים נרקבו במקצת והעלו פגמים. בתחילה רציתי להשליך אותם, אך בהתבוננות נוספת ראיתי שאותם תפוחים מספרים את סיפור השנים המשותפות. למעשה בחיים המשותפים שלנו היו שנים יפות והיו גם שנים מעט פגועות ולעיתים גם שנים מכאיבות עד רקובות; התפוחים סיפרו את המסע שערכנו יחדיו.
הנחתי את התפוחים בסלסלה והענקתי אותם באהבה רבה לאיש שהיה איתי. ברכתי אותו שמבין כל התפוחים, יימצא את אותם תפוחים עסיסיים וטעימים ושכך יהיה גם עבורנו טעם הפרידה.
מילים שנכתבו ביושבי על סלע בין הבוסתנים:
זמן החלום הגיע,
זמן הממשות.
זמן קציר, קטיף
של פירות הבשלות.
אותה הסכמה
לחוסר הידיעה,
אותה הליכה פשוטה,
היא ההכרה
בעוצמתה של אמא-אדמה.
